כשאת אומרת כן למה את מתכוונת

אבל ארגונים לא יכולים לשבת על הגדר. הם נדרשים להחליט, מהר. ומנהיגים (ברמה הלאומית, במקומות עבודה, בקהילה, במשפחה) מוצאים את עצמם מקבלים החלטות אמיצות (ברמה הלאומית – יש מי שיגיד – פוליטיות), ודורשים לציית להן.

מסקנה ראשונה  – מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

אני שואל את עצמי, מה מרגישים תינוקות שרואים את הסבא או הסבתא שלהם דרך מסכה. עד כמה זה משפיע על היכולת לתקשורת לא מילולית. על האינטליגנציה הרגשית שלהם.

ברבדים שונים – צפוי לנו תהליך שינוי/ הסתגלות הרבה יותר מקיף ממה שאנו חושבים. הנזקים הכלכליים, הפסיכולוגיים, והרפואיים, ימשיכו גם אחרי שהסערה תישך. איני נביא זעם, ואני משתדל להיות אופטימי. אז למה אני משתף במסקנה זו שלי.

כתבתי בפוסט שעבר על סינרגיה בכפיה – על נכונות של הפרט לפעול למען אינטרס כללי, מתוך איום חיצוני (איום בפיטורין, תחושת אשם כלפי חברים ורצון "להיכנס תחת האלונקה" – משפט החביב על מנהיגינו). אך כשאנו אומרים "כן" (לחסון, או ללחץ הפיזי המתון) – למה אנחנו מתכוונים? ועד כמה אנחנו מרגישים שהכן הזה נכפה עלינו.

מסקנה שניה – ביציאה מהקורונה אל תהיה צודק – תהייה חכם.

התפקיד של מנהיגות בכלל, ושל מנהלי משאבי אנוש בפרט, היא בשלב הראשון – לקבל החלטות ולהנהיג את העובדים לפעול למען אינטרס משותף, אך בו זמנים, ובוודאי שבשלב השני, להיות ערים ל50 הגוונים של "כן" שמביעים העובדים שלהם, שקודם התנגדו לחיסון, ולבסוף התחסנו.

אחת הקבוצות המעניינות שפועלת נגד החיסון בפייסבוק, פועלת בגלל עצם הכפייה לא בגלל החיסון. ושוב איני מנסה להסכים או להיות צודק, אני מנסה להציע היום להיות חכם. כפי שאני חוזר ומתריע – זו שעתה הגדולה של המנהיגות – להכיר ולכבד את השונה, גם כשאיני מסכים לו, ובמקרים דיכוטומיים שמחייבים החלטה מנהיגותית ( קיבלתי או לא קיבלתי חיסון), לשים לב לשונות בהסכמה להתחסן. גם אם על פני השטח עובדים מסכימים ומתחסנים – מה הרגשות שלהם כלפינו, ועד כמה מחר הם יוכלו שוב להגיד כן כשנצעק "אחרי".